1

בתי המשפט

עת"מ 192/07

בבית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

 

21/05/2008

 

כבוד השופט יהונתן עדיאל

לפני:

 

 

 

 

1. התנועה לחופש המידע

2. עמית סגל

בעניין:

העותרים

ע"י ב"כ עו"ד בעז בן-צור

 

 

 

-  נ  ג  ד -

 

 

 

1. כנסת ישראל

2. מר אבי בלשניקוב (מנכ"ל הכנסת)

3. גב' נעמי קמחי (הממונה על יישום חופש המידע בכנסת)

 

המשיבים

ע"י ב"כ עו"ד שרמן-למדן

 

 

פסק דין

 

1.      לפני עתירה שעניינה בבקשת העותרים כי תימסרנה להם שתי קלטות וידאו המוחזקות על ידי המשיבים, וזאת בהתאם להוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח 1998 (להלן – חוק חופש המידע). הראשונה היא קלטת וידאו המתעדת אירוע מחודש נובמבר 2005, בו נכנס חבר הכנסת לשעבר מר יחיאל חזן למחסן הכנסת ונטל ממנו מערכת הצבעה ישנה אשר הייתה קשורה לחקירה שנערכה בעניינו,          בעקבותיה הוגש כנגדו כתב אישום בו הורשע (ת"פ 4324/06)  (להלן – הקלטת הראשונה). השנייה היא קלטת וידאו המתעדת אירוע מחודש יוני 2006 במסגרתו נכנסו חברת כנסת לנדבר ושתי עוזרות פרלמנטאריות שעבדו איתה לחדרה של חברת הכנסת רוחמה אברהם ונטלו ממנו חפצים (להלן – הקלטת השנייה).

 

2.      האירוע הנכלל בקלטת הראשונה היה נושא לחקירת משטרה בגין חשד לניסיון לשיבוש ראיות. חקירה זו הסתיימה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מיום 23.7.07 שלא להגיש בגין מעשה זה כתב אישום נגד מר חזן. בגין האירוע השני הגישה חברת הכנסת אברהם תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת שהחליטה על רישום הערה לחובתה של חברת הכנסת לנדבר בגין הפרת סעיפים 1א(4) ו-(5) לכללי האתיקה של חברי הכנסת.

 

3.      העתירה נסבה על סירובה של משיבה 3 למסור לעותרים העתקים מהקלטות. לטענת המשיבים מסירת הקלטות איננה מתיישבת עם תכליותיו של חוק חופש המידע, ויש בה משום פגיעה בפרטיותם של המצולמים בהן. לאור תגובת המשיבים, הוריתי ביום 11.3.07 על המצאת כתב העתירה למר יחיאל חזן, לחברת הכנסת לנדבר ולשתי העוזרות הפרלמנטאריות המצולמות בקלטת השנייה, ואפשרתי להם, אם רצונם בכך, להצטרף כמשיבים לעתירה. 

 

4.      חברת הכנסת לנדבר והעוזרות הפרלמנטאריות לא הגיבו להחלטה. מר חזן הודיע ביום 15.3.07 כי הוא תומך בעמדתם של המשיבים ומבקש להוסיף שאין למסור את הקלטת גם בשל היותה (באותו שלב) חומר הנתון לחקירת המשטרה. ביום 24.7.07 הודיע מר חזן כי לאור החלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר סגירת תיק החקירה נגדו, הוא מבקש שתינתן לו ארכה כדי לשקול את צעדיו, וביום 16.8.07 הודיע "בהמשך להודעתו הקודמת ... כי איננו מבקש להיות צד לעתירה".

 

  1. המשיבים טוענים כי הם אינם רשאים למסור לעותרים את הקלטות וזאת לאור הוראות סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע הקובעות כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א 1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). לעניין זה, טוענים המשיבים שבפרסום הקלטות תהא משום פגיעה בפרטיות כהגדרתה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, שעניינה "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". זאת, לטענתם, משום שפרסום הקלטות עלול להשפיל או לבזות את המצולמים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי לאור הפרסום התקשורתי הרב לו זכו האירועים המצולמים בקלטות, חלוף הזמן מאז בוצעו הצילומים ובהתחשב בכך שהרשויות הנוגעות בדבר כבר נזקקו לאירועים המצולמים, מסירת עותקי הקלטות לעותרים אינה נדרשת לשם מימוש תכליתו של חוק חופש המידע, שהיא לשיטת משיבים "חשיפת דרכי הפעולה של השלטון לצורך פיקוח ובקרה". בנסיבות אלה ובעיקר לאור העובדה שהמידע העולה מהקלטות הינו מידע שפורסם ברבים, נטען, אין עניין ציבורי בפרסום הקלטות וייעדה המרכזי של הבקשה הוא להשפיל ולבזות את המצולמים. גם בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, טוענים המשיבים, האיזון הראוי בין הפגיעה בפרטיות לבין זכות הציבור לדעת, אינו מצדיק את פרסום הקלטות.

 

לעניין הפגיעה בפרטיות מציינים המשיבים יש ללמוד גזירה מפסיקת בתי הדין לעבודה בדבר זכותו של עובד לפרטיות, וזאת למרות שחברי הכנסת אינם בגדר עובדים והעוזרים הפרלמנטאריים אינם בגדר עובדי הכנסת. בהקשר האחרון אעיר, שמטרת ההפניה לפסיקת בתי הדין לעבודה לא הובהרה כל צרכה. שהרי בפסיקה זו קיימת מגמה להתייחס למקום עבודה, לפחות בחלקו, כאל רשות היחיד (ראה: ד"מ 2734/00 אייזנר נ' ריצמונד מפעלי סריגה בע"מ, לא פורסם,  30.7.01; עב' 2887/03 סרגי ריבן – מתפרת סרגי נ' גרינקו מקסים, לא פורסם, 21.10.07). אולם בעוד שהמשיבים טענו באופן מפורש כי "בענייננו .... מסירת קלטות הוידיאו שנתבקשו מהוות פגיעה בפרטיות הן לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות" (סעיף 23 לכתב התשובה), שעניינו בפגיעה בפרטיות ברשות הרבים, הם לא העלו טענה בדבר פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, שעניינה בצילום אדם כשהוא נמצא ברשות היחיד, אף שציינו, במאמר מוסגר, כי "בהקשר שנדון בבתי הדין לעבודה מדובר בסעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות".

 

אציין כבר עתה, כי לאור כתב התשובה של המשיבים, אתייחס בפסק דין זה רק לטענה בדבר פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, היינו לצילום אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו, ולא אתייחס לאפשרות של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, שעניינה צילום אדם ברשות היחיד, אפשרות שלא הועלתה ולא נטענה על ידי המשיבים באופן מפורש.

 

6.      העותרים טוענים, מנגד, ראשית, שבמסירת עותקי הקלטות אין משום פגיעה בפרטיות, שכן הלכה היא שלצורך קיום החלופה המנויה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, נדרש שבתצלום עצמו יהא משום השפלה או ביזוי, ואין די בכך שהתצלום מבזה ומשפיל רק על רקע נסיבות פרסומו. לפיכך, מעת שבאירועים המצולמים בקלטות כשלעצמם, גם על פי גרסת המשיבים, אין משום השפלה או ביזוי, לסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות אין תחולה בענייננו. בקלטות אין כדי להשפיל או לבזות את המצולמים, טוענים העותרים, גם לאור גרסתם, כפי שהתפרסמה באמצעי התקשורת, לפיה במעשיהם לא נפל כל פסול. יתר על כן, נטען, ויתורם של המצולמים על הזכות שניתנה להם להיות צד לדיון, מלמדת שהם כלל אינם מתנגדים למסירת עותקי הקלטות. גם אם בפרסום יש משום פגיעה בפרטיות המצולמים, טוענים העותרים, על בית המשפט להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע ולקבוע כי בנסיבות העניין קיים עניין ציבורי במסירת עותקי הקלטות לידי העותרים ופרסומן, שכן מדובר "בחשיפת מידע אודות מעשים לא תקינים, לכאורה, שביצעו חברי כנסת בין כתלי משכן הכנסת ובמילוי תפקידם כנבחרי ציבור", והציבור זכאי לדעת ולבקר את מעשיהם של נבחריו, אשר לא מן הנמנע כי יהיו נבחרי ציבור או בעלי תפקידים בכירים בשירות הציבורי גם בעתיד". 

 

דיון

7.      המחלוקת העיקרית בעתירה זו נוגעת לשאלה האם במסירת עותקי הקלטות יש משום פגיעה בפרטיות כמשמעה בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. יצוין, שלפי סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות מוגדר "פרסום" "כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965" (להלן – חוק איסור לשון הרע) לפיו:

 

פרסום מהו

 

 
"(א)  פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

                          (ב)   רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

               (1)    אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

               (2)    אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

                           

8.      מכאן, שאם יש בצילומים משום השפלה או ביזוי של אדם, כי אז מסירת הקלטות לאדם אחר, זולת הנפגע, מהווה פגיעה בפרטיות, האסורה (בסייגים) על הרשות.

 

בהקשר זה העותרים מפנים לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6), 554  פ"ד נט(6), 554 (להלן – פסק דין ביטון). באותו עניין נדונה, בין היתר, השאלה האם פרסום צילום של אדם שאין בו תוכן משפיל כשלעצמו וההשפלה נובעת מהכתבה העיתונאית שליד הצילום מהווה עבירה על הוראות סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות. בפסק דין זה נקבע, בין היתר:

 

"ההכרעה הנדרשת כאן היא בין שני פירושים אפשריים. לפי הפירוש האחד, האיסור הפלילי הוא רק על פרסום תצלומו של אדם, כאשר נסיבות פרסומו של אותו תצלום מסוים עלולות להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש הראשון"). פירוש זה מתמקד בתצלום. לפיו, האחריות הפלילית נובעת ראשית כל מתוכן התצלום, במשולב עם הנסיבות בהן פורסם תוכן זה. כך למשל, פרסום תצלומו של אדם דתי המפר מצווה, בעיתון המופנה לקוראים דתיים. פרסום שכזה עלול לגרום להשפלה ולביזוי, עקב השילוב של תוכנו של הצילום עם הנסיבות בהן פורסם. פירוש זה מצמצם לכאורה את האחריות הפלילית. זאת, מפני שהוא מחייב ש"פוטנציאל ההשפלה" או "פוטנציאל הביזוי" יהיה טבוע בתצלום עצמו, ואילו הבחירה בנסיבות הפרסום אך מביאה את הפוטנציאל הזה לכלל מימוש (מביאה אותו לדרגת "עלול"). לפי הפירוש האחר, האיסור הפלילי חל על פרסום של כל תצלום של אדם, יהיה אשר יהיה תכנו של התצלום, כאשר ההקשר בו הושם התצלום עלול להשפיל את האדם או לבזותו ("הפירוש השני"). פירוש זה מתמקד בהקשר הפרסום, ולא בתוכן התצלום. לפיו, אין חשיבות אם התצלום עצמו כולל פוטנציאל של השפלה או לעג, ודי שהשימוש שנעשה בתצלום יוצר את הסיכון הזה. פירוש זה מרחיב לכאורה את היקף האחריות הפלילית. זאת, מפני שהוא תופס הן את כל הפרסומים שנתפסו בגדר הפירוש הראשון, והן פרסומים נוספים, של תמונות תמימות שהושמו בהקשרים פוגעניים... לדעתי, מבין שני הפירושים האפשריים, יש לבכר את הפירוש הראשון. פירוש זה, כאמור, מייחס חשיבות לתוכן התצלום, ומטיל אחריות רק כאשר בתצלום עצמו מצוי פוטנציאל של השפלה או של לעג, ובנסיבות פרסומו יש רק לממש פוטנציאל זה... הפירוש השני מגן לא רק על הפרטיות, אלא גם על ערכים נוספים ובראשם השם הטוב, באשר הוא אוסר לשים כל תצלום של אדם בהקשר העלול להשפיל את האדם או לבזותו. אלא שההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות; ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות. לשם כך קיים, כאמור, חוק איסור לשון הרע, על מבנה האחריות הקבוע בו... העבירה לפי שילוב הסעיפים 5 ו-2(4) לחוק הגנת הפרטיות חלה רק על פרסום תצלומים, שטבוע בהם - כשהם לעצמם - פוטנציאל ההשפלה או הלעג, בנסיבות העלולות להביא למימושו של פוטנציאל זה... המערערים פרסמו תמונה "תמימה" בהקשר פוגעני. בכך אפשר שפגעו בשמה הטוב של המשיבה. אך אין במעשיהם פגיעה בפרטיותה." (עמודים 584-586 לפסק הדין).

9.      מכאן, שלצורך זיהויו של פוטנציאל ההשפלה או הביזוי שבצילום יש צורך לבחון את הצילום גופו. עותקי הקלטות לא הוצגו במהלך הדיון, ולפיכך אסתמך לעניין זה על תיאור תוכנן של הקלטות במסגרת החומר האחר שהוצג.

 

תיאור תוכנה של הקלטת הראשונה נכלל בסעיף 25 לכתב התגובה מטעם המשיבים, לפיו בקלטת הנדונה "...מצולם ח"כ לשעבר יחיאל חזן הולך במנהרת שירות בכנסת ובידו שקית".

 

על תוכנה של הקלטת השנייה ניתן ללמוד מהחלטתה של ועדת האתיקה של הכנסת לפיה:

 

"בסרטי הבקרה נראות העוזרות הפרלמנטאריות של חה"כ לנדבר, לא פעם אחת, נכנסות לחדרה של חה"כ אברהם ויוצאות עם חפצים מן החדר ולאחר מכן מחזירות חפצים דומים. ההתנהגות המצולמת איננה התנהגות של מי שלוקח חפץ ומעבירו כדרכם של דברים אלא של מי שעושה זאת בחשאי, קרי ישנה הסתכלות ימינה ושמאלה של אחת מהעוזרות הפרלמנטאריות, ולאחר מכן הליכה מהירה עם החפצים, וזאת כאמור לאחר שנסרק המסדרון וודא שהוא ריק מאדם. לכל אלה מצטרפת לסירוגין גם חה"כ לנדבר. הלה נכנסת לחדרה של חה"כ אברהם (שלוש פעמים), שוהה שם דקות ארוכות ויוצאת ממנו מלווה בעוזרותיה הפרלמנטאריות. באחת מהיציאות של חה"כ לנדבר מחדרה של חה"כ אברהם, היא אף נתקלת באופן מפתיע בשר בר-און אשר נמצא בקצה המסדרון. או אז, חברת הכנסת לנדבר משנה את כיוון יציאתה, כך שהיא מפנה את גבה אל חה"כ בר-און וחומקת מהחדר. לאורך שאר ההתרחשויות שוהה חה"כ לנדבר בחדרה, הממוקם מול חדרה של חה"כ אברהם."

   

באשר לשאלה אם יש בצילום משום השפלה או ביזוי, כמשמעותם בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, נקטה הפסיקה בגישה מרחיבה. כך, בפסק דינה של כב' השופטת נאור בת"א (י-ם) 1408/99 מרדכי לוי נ' חברת החדשות הישראלית, לא פורסם, 1.3.01)  נקבע כי "בצילום נראה התובע מס' 1 כשהוא נח במשרד. עצם פרסום תמונתו של אדם בתנוחת שכיבה, להבדיל מאשר ישיבה או עמידה במשרד, עלול להשפילו או לבזותו".

 

שימוש במבחן זה מעלה כי בצילומי הקלטת הראשונה, בה מצולם בה מר חזן הולך ובידו שקית, אין כשלעצמם כדי להשפילו או לבזותו.

 

מאידך, מתיאור תוכנה של הקלטת השנייה, עולה שבזו נכללים קטעים שלפי תיאורה של ועדת האתיקה של הכנסת אינם מתארים התנהגות תמימה של מי שנוטל חפץ ומעבירו ממקום למקום, אלא של מי שעושה זאת בחשאי, תוך הסתכלות ימינה ושמאלה, סריקה של המסדרון ולאחר מכן הליכה מהירה עם החפצים. הוא הדבר לגבי חברת כנסת לנדבר אשר הצטרפה לעוזרות הפרלמנטאריות, ובקטעים מסוימים בקלטת אף נראית "משנה את כיוון יציאתה, כך שהיא מפנה את גבה אל חה"כ בראון וחומקת מהחדר". התנהגות זו, הן של חברת כנסת לנדבר והן של העוזרות הפרלמנטאריות,  עשויה להעלות בעיני הצופה קיומה של תחושה בולטת של אשמה אצל המצולם, ובכך לבזותו ולהשפילו, קרי: לפגוע בפרטיותו.  

 

  1. עם זאת, חוק הגנת הפרטיות מקים הגנות מפני טענה לפגיעה בפרטיות (הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי), כשלענייננו רלבנטית ההגנה הנקובה בסעיף 18(3) לחוק, אשר חלה במקרים בהם "בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הפגיעה הייתה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".

 

בהתקיים הגנה זו, לא יחול על הרשות האיסור הקבוע בסעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, שכן במקרים כאלה מדובר בגילוי המותר על פי דין. כפי שהסביר זאת א' סגל בספרו הזכות לדעת באור חוק חופש המידע: "ההפניה לחוק הגנת הפרטיות [שבסעיף 9 לחוק חופש המידע] רחבה וגורפת, והיא כוללת הכרה באיזונים החקיקתיים, שנקבעו בחוק זה, והכרה באיזונים השיפוטיים שנעשו בפסיקה על סמך נוסחת האיזון שנקבעה בחוק" (עמ' 183; וראה גם: ה"פ (נצ') 110/00 אנדראוס זוהיר נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 27.8.01).

 

מכאן, עולה השאלה האם קיים עניין ציבורי בפרסום הקלטת האמורה שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה בפרטיות הנלווית לכך.

 

11.  "פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים' ..., אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל, בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו ... . כן הודגש לגבי הזכות לפרטיות, כי לא די בכך שיש עניין ציבורי בפרסום, אלא יש צורך בטעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי במידע" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 5.4.06). התועלת לציבור הכרוכה בפרסום נגזרת, בין שאר השיקולים, מהיותו של האדם שפרטיותו נפגעת "איש ציבור" המחזיק בתפקיד רשמי והרלוונטיות שיש למידע על יחסו של הציבור לנפגע. כך נפסק כי "ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור", וזאת בין השאר, לאור הנגישות הגדולה יותר לאמצעי התקשורת הנתונה להם (ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621-622). אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, 2004, 243-244). כמו כן קיימת אבחנה בין פעילותו הפרטית של נבחר הציבור לבין פעילותו הציבורית, כאשר לגבי פעילות פרטית הוא זכאי להגנה רחבה מזו לה הוא זכאי בפעילותו הציבורית. בנוסף, זכותו של נבחר הציבור לפרטיות בביתו רחבה מזכותו לפרטיות במקום בו הוא מקיים את פעילותו הציבורית (ראה: בג"ץ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק ואח', מח(2), 456, 481-482).

 

12.  על רקע זה אני סבור שבפרסום חלקי הקלטת המתעדים את התנהגותן של העוזרות הפרלמנטאריות אין עניין ציבורי והפגיעה בפרטיותן אינה מקדמת אינטרס ציבורי כלשהו. גם העותרים לא טענו לקיומו של אינטרס כזה.

 

  1. עניינה של ח"כ לנדבר שונה, שכן בצילומו של נבחר ציבור מכהן אשר מתנהג כפי שהתנהגה ח"כ לנדבר במסדרון הכנסת, שהוא חלק מן השטחים הציבוריים במתחם הכנסת, יש עניין ציבורי כמובנו לעיל. זאת משום שמידע זה עשוי להשליך על אמון הציבור באותו נבחר. לפיכך, קיים במקרה זה עניין ציבורי בפרסום הקלטת ככל שהיא מתייחסת לח"כ לנדבר. עניין ציבורי זה, אני סבור, גובר על זכותה של ח"כ לנדבר לפרטיות. התייחס לכך פרופ' א' סגל במאמרו: "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט' 175, 195:

 

"בפרסום תצלומו של נבחר ציבור ברשות הרבים, כשהוא נוהג שלא כדין, יכול להיות 'ענין ציבורי' מובהק. הציבור זכאי לדעת שאין נבחרו מקפיד על הוראות החוק, אפילו יש בצילום כדי להשפיל או לבזות את הדמות הציבורית"

 

14.  לאור האמור, פרסום הקלטת מוגן לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, וכתוצאה מכך נשללת תחולתו של סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע. 

 

  1. המשיבים טוענים, שעל בית המשפט לערוך את האיזון בין חופש המידע לבין הפגיעה בפרטיות בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק חופש המידע וכי איזון זה אינו מצדיק את מסירת הקלטות. זאת, לטענתם, במיוחד בהתחשב בכך שתוכנן של הקלטות פורסם זה מכבר ועתה מדובר רק בפרסום ויזואלי של האירוע, פרסום שלא יהא בו כדי להביא תועלת לציבור ורק יגרום להשפלתם וביזויים של הנוגעים בדבר.

 

  1. בעניין זה אני סבור, ראשית, שלסעיף 17(ד) לחוק חופש המידע אין תחולה בענייננו. זאת, משום שסעיף זה חל רק במקום בו קיימת הצדקה למנוע את מסירת המידע לפי סעיף 9 לחוק, ובענייננו, כאמור לעיל, לא קיימת הצדקה כזאת.

 

שקלתי את השאלה האם קיימת הצדקה לעשות הבחנה בין מסירת תוכן הקלטת (שכבר פורסם) לבין מסירת הקלטת עצמה. הבחנה זו לה טוענים המשיבים, מבוססת על ההשקפה שהתיאור הוויזואלי של האירועים הנדונים מעצים את הפגיעה בפרטיות ואת ההשפלה והביזוי הכרוכים בה, בעוד שאין בו ערך מוסף מבחינת התועלת הציבורית הכרוכה בפרסום, שהרי תוכן האירועים ידוע גם בלא הצגתם הוויזואלית.

 

הגעתי לכלל מסקנה שלא ניתן לקבל הבחנה כזאת. שכן, למעט מקרים מיוחדים (כמו צילום פצועים בפיגועים או בתאונות), אם יש עניין ציבורי בפרסום תוכן אירוע שהתרחש ברשות הרבים, קשה לראות מדוע אין עניין ציבורי או שיש עניין ציבורי פחות בפרסום תיעוד צילומי של האירוע. גם אם הבחנה כזאת, שמשמעותה היא התרת פרסום חלקי בלבד של האירוע, אפשרית לפי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע (ואינני קובע זאת), ספק בעיני אם היא מעשית ככל שמדובר בהגנה לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. שכן, משמדובר בהגנה (גם מפני אחריות פלילית) אשר נבחנת פעמים רבות לאחר הפרסום, יהא זה מלאכותי לנתק בין פרסום מילולי של תוכן ההתרחשות לבין הפרסום הוויזואלי שלה.    

 

  1. התוצאה היא שאני מקבל את העתירה באופן חלקי כדלקמן: אני מחייב את המשיבים למסור לעותרים את הקלטת הראשונה, בה מצולם חבר הכנסת לשעבר חזן. כמו כן, בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק חופש המידע, אני מחייב את המשיבים למסור לעותרים גרסה ערוכה של הקלטת השנייה שבה יטושטשו פניהן של העזרות הפרלמנטאריות באופן שימנע את זיהוין.

 

הקלטות יימסרו לעותרים בתוך 21 יום מיום המצאת פסק הדין למשיבים.

 

המשיבים ישלמו לעותרים הוצאותיהם, בכלל זה אגרת המשפט, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ.

 

ניתן היום ט"ז באייר, תשס"ח (21 במאי 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים וכן לח"כ לנדבר, לשתי העוזרות הפרלמנטאריות ולמר חזן, באמצעות עו"ד א' חן.

 

 

                                                                                ___________

י' עדיאל, שופט